אנחנו מכירים רק מטרה אחד: מדינה יהודית: רולי כותב ממחנה ההכשרה

23.7.1938

"אנחנו מכירים רק מטרה אחד: מדינה יהודית! רק דגל אחד: הכחול והלבן – ויש לנו רק מחשבה אחת: "חלוציות". ומתי שזה יקרה, זה יקרה. אני לא זורק סיסמאות, יקירה שלי, הלי, אלו מילים שנכתבו דרך מאבקים ארוכים וקשים. כל מה שיעמוד בדרכינו – אנו נדע להיאבק בו בדרך הנחישות, כל דבר רע אנו נשפר גם אם זה ייקח לנו שנים רבות. ככל שהמאבק יותר קשה, כך מצב הרוח שלנו טוב יותר. "אין דבר", עד אז, זה מה שנגיד אל מול כל קושי. עשי את אותו הדבר, כך החיים יהיו יותר טובים, יפים ומהנים."

זהו המכתב האחרון מרולי, המתאר בצורה רגועה ואופטימית את המצב במחנה ההכשרה. מכתב זה, מעט בוגר יותר, מלא ברוח ציונות והטפה לאחותו בפלסטינה, שכנראה התלוננה בפניו על המצב שם, בתל אביב. רולי מעיר לה על כך שממחנה ההכשרה בו היתה בגרמניה, הפכה להיות עירונית בתל אביב. הנה המכתב במלואו:

הלי יקרה שלי.

חשבתי על המכתב שכתבת לי לפני כחודש. זו הפעם הראשונה שכתבת על דברים שלא צפינו. אבל זו אינה האמת. אנחנו יודעים על החסרונות הלא צפויים בארץ, על החוסר במוסדות מקצועיים, המשבר, האומללות, האבטלה, אבל אנחנו יודעים גם שהדברים הללו עתידם להתפתח, כיוון שהרבה איבדו את רוח "החלוציות". אנשים עברו מההתיישבות אל הערים, מסיבות חברתיות אותן הזכרת גם כן, ועל כך אגיב בעוד רגע. אנשים עברו אל העיר שחוותה שגשוג מטעה. עיר לא יכולה להתקיים בזכות עצמה. עיר צריכה מסחר, לוגיסטיקה, אווירה והכי חשוב – מוצרים לרכישה, אדמה, צרכנים מהאזורים הרחוקים גם כן.

אם, למרבה הצער, הכפר נשאר ללא משאבים – בגלל מחסור בעובדים, המביא למחסור בתפוקה שהוא הסיבה לכך שאי אפשר להרוויח מספיק ובשל כך אי אפשר לרכוש דברים – זו הסיבה לכך שכל מה שתיארת קורה בעיר. האם אי פעם שמעת על אבטלה בכפר? כן, ב"קבוצות" אשר תלויות בעבודה מבחוץ, וה-"יש עבודה" הוא דבר חשוב ביותר. כמובן שיש את הבעיה עם הערבים. הדבר השני שלא צפינו הוא אי סיבולת וקשיים פסיכולוגיים. אי אפשר להאשים את אנשינו. כל עוד יש את רוח ה"חלוצים" והרצון לעבוד בחוות בכפר, לא משנה הקיפוח, הסכנה והחברה, כל עוד קולו של ה"אין דבר" בתוכנו חזק יותר מקשיי החיים, יהיה לנו הכוח להתגבר על הקשיים.

אתם, האנשים שבעיר כבר איבדתם את השורשים שלכם, אתם לא מחוברים לאדמה ולא לרעיון עצמו. אני יודע, זו לא אשמתך, זו אשמת "החלוץ" בגרמניה, אשר טבועה באידיאלים ושלחה אותך לארץ הקודש.

אבל אנחנו יודעים הכל. הכל קשה, דחיה וכישלון לגבי החיים פה. אנחנו אפילו מבינים למה שם יש לכם את כל הפסימיות הזאת. את מדברת במכתב על כך. בגלל שאת לא רוצה שנתאכזב.

אנחנו לא יכולים להתאכזב, אנחנו יודעים הכל. הכל.

הקשיבי, זו הסיבה שבגללה אנחנו אפילו עוד יותר נחושים להפוך את הכל ליותר טוב שם. אנחנו הצעירים, אנחנו יודעים מה הם החיים הטובים כבר מספיק שנים, אנחנו כבר יודעים סכנה וקשיים מה הם, בחיים הקיבוציים. גם אם, כפי שציינת, זה קורה פה תחת לחץ, וחוסר הידיעה של אישורי העלייה. אבל האמיני לי, שאנחנו לא ניכשל אפילו תחת קשיים קשים יותר, אנחנו לא באים לבד כמו ה"חברים", אנחנו "החלוץ".

איתם הכל אותו הדבר, זה לא משנה מי הולך לאן. אחד הולך להרצליה אל החברים, האחר ליגור לקהילה ענקית "היכן שהאחד אינו מכיר את השני", השלישי לעין חרוד – מה לגבי החברות, מה קורה לחברות של ההכשרה?

אנחנו באים בקבוצות, שבהן כבר מכירים האחד את השני ויודעים מה ההבדל בין מעדר ואת חפירה. אנחנו נשארים ביחד, בזמן ההכשרה, בזמן העלייה ובארץ עצמה.

שמעת על (קבוצת ההכשרה. ל.א.) מעיין? הם צ'כים וגרמנים. קודם הגרמנים לא היו מרוצים, הרגישו לא במקום שלהם. הם לא הצליחו ליצור חברים. אבל לאט לאט, כשכולם למדו יותר עברית, כקולקטיב שעבדו ביחד בביצות ובאדמה, כולם למדו להבין האחד את השני והיום, כולם עומדים מאוחדים בחמותה (לא ברור מה פירוש המילה. ל.א.), בונים את הגדר הצפונית והם כאבן אחת, המבינים האחד את השני. "חברה" קטנה ולא 900 איש כמו ביגור. הם כ-60 איש, וכל אחד, בחולשתו, יכול להתייעץ עם השני. ככה זה אמור להיות איתנו, וככה נישאר.

אנחנו מכירים רק מטרה אחד: מדינה יהודית! רק דגל אחד: הכחול והלבן – ויש לנו רק מחשבה אחת: "חלוציות". ומתי שזה יקרה, זה יקרה. אני לא זורק סיסמאות, יקירה שלי, הלי, אלו מילים שנכתבו דרך מאבקים ארוכים וקשים. כל מה שיעמוד בדרכינו – אנו נדע להיאבק בו בדרך הנחישות, כל דבר רע אנו נשפר גם אם זה ייקח לנו שנים רבות. ככל שהמאבק יותר קשה, כך מצב הרוח שלנו טוב יותר. "אין דבר", עד אז, זה מה שנגיד אל מול כל קושי. עשי את אותו הדבר, כך החיים יהיו יותר טובים, יפים ומהנים.

אוהב,
רולי שלך.

23.07.1938

23.07.1938

 

 

 

 

 

 

 

 

והגרסה האנגלית:

23.7.1938

My dear Helli

I was thinking a lot about your letter, which you wrote nearly a month ago. It is the first time that you thoughtfully wrote about things, which, as you believe, we overlook. But that is not true. We all know about the still outstanding shortcomings in the country, the missing professional institutions, the crisis, the misery, the unemployment. But we also know that these things had to develop, because many lost the „chaluzishe“ Spirit. People moved from the settlements to the city, out of societal reasons, which you mentioned too, and to which I will respond in a second. People moved to the city, which experienced a specious prosperity. A city can not live of its own. A city needs trade, logistics, entertainment and the most important: Purchase quantity, back land, consumers also in the far areas. If unfortunately the back land stays bleak  – because the lack of workers brings the settlers to a lack of production which is the reason, why the can not earn enough and therefore they are not able to buy things – this is the reason why everything is happening in the city. Did you ever hear of unemployment in the countryside? Yes, in the „Kwuzoth“, which are depending on work from outside, and the JESCH AVODA is an important thing. The reason fort hat is also the Arab problem, a second thing, which we have to overcome through hardheadedness and endurance. It is not the fault of our people. As long as we people have „chaluzim“, who have the willpower to work as farmers at the countryside, no matter what deprivation, danger and society, as long as the EYN DAVAR in everybody is louder the heavyness of life, we will have a chance for recovery. You people in the city already lost your roots. You are neither connected to the soil anymore nor to the idea itself. I know, it is not your fault, it is the fault of the „Hechaluz“ in Germany, who dipped you into ideals, and send you to the Holy Land. But we know everything, everything difficult, rejected and failed regarding the living over there. We even understand, why you over there have all those objections, you are talking about in your letter, too. Because you do not want, that we feel like you and will become disappointed
We can not be disappointed. We know everything, everything. Listen, that is why we are even more determined on making everything better there. We are already the younger ones, who got to know a good life for many years. We already know the danger and the difficulties of community-life, even if, as you say, it happens here under the pressure of the uncertainty of the Aliyah-Confirmation. But I believe, that we will not fail within the even bigger societal shifting. We are not coming alone like the „Chawerin“ des „Hechaluz“. With them everything ist he same, it does not matter, who goes where. This one goes to Herzlia to his Chawerim, the other to Jagur, into a huge community „where one does not know another“, the third to Eyin Charod – what about the particular friendships, what happens to the relations out of the Hachshara?
We come in groups, that already know each other since they did not know the difference between spade and shovel. We stay together, during the Hachshara, during the Aliyah and in the land itself. Did you hear of Maajem ? There are Czechs and Germans. First, the Germans were unhappy, felt backed off. They could not manage to become friends. But slowly, when all of them learned more and more Ivrit, as in collective work swamp became agriculture land, it happened that they learned to know and understand each other and now, all of them stand together in Chamuta, building the Northern Fence and they are one block, that understands each other. A litte „Chewrah“ , not 900 like in Jagur, but 60, who know each other in their weaknesses and can consult each other. That is how it should be with us, that is how it will stay.

We only know one goal: A jewish State! Only one flag: the one in blue and white – and we only have one thought: „Chaluziuth“. And then, whatever will happen, can happen. I am not canting, my dear Helli, those are in long and difficult fights well thought through words. Everything that comes into our way, we will manage with our steely will, everything bad will be improved even if takes us years. The more difficult the fight, the better our mood. „Eyn davar“ (Everything will be alright – L.O.), is what we are saying until then to everything. Do the same, then life will be better and more beautiful and more fun.

In love
your Rolli

הבא: ליל הבדולח

פוסט זה פורסם בקטגוריה Hebrew, המכתבים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אנחנו מכירים רק מטרה אחד: מדינה יהודית: רולי כותב ממחנה ההכשרה

  1. פינגבאק: רולי כותב לאחותו בפלסטינה ממחנה ההכשרה | ההיסטוריה של משפחת ארנה – ברוך דרך מלחמת העולם השניה והשואה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.