הלגה ארנה – הראיון על החיים כנערה בצל הנאציזם בהמבורג וההגירה לפלשתינה

בשנת 1989 עורכת אריקה הירש, ראיון עם הלגה ארנה, באיזור מחנה ההכשרה בו שהתה לפני העליה לפלשתינה, באיזור ריזן שבבלנקנזה בעיר המבורג.
את קלטות הראיון מצאתי במקרה, בארכיון ישן בשכונת אוטנזן בהמבורג. הקלטות הועברו לדיגיטל ותומללו משמיעה, ואז תורגמו לעברית.
לי באופן אישי מעולם לא יצא לדבר עם סבתי על הסיפור, הייתי עוד קטן, והיא גם לא דיברה כמעט עם אף אחד על אותה תקופה, וראיון זה, הוא הוא הסיפור מהצד שלה, שתמיד רציתי לשמוע.

German version is available at the end of this page

familzכילדה יהודיה, גרנו בורנגלסטראסה היכן שנולדתי, אני חושבת שעברנו, בת כמה הייתי? עברנו להאם הירטנשטראסה. אני לא זוכרת יותר. זה היה בין גילאי שמונה לעשר. ואני זוכרת, שהילדים שם היו צועקים "יהודים החוצה" או משהו כזה. אז כנראה שכבר נתקלנו בזה, אבל כשזה חלק מהחיים שלך, זה מתערבב בהכל.

חוויה קטנה, מכיוון שאין לנו ברירה – כשהיינו כבר גדולים יותר, בערך 14 או 15 (אני הייתי בת 16 כשעזבתי את בית הספר) היה מנהג של איסוף תרומות ברחובות. בזמנו כל ילדי בתי הספר לקחו חלק בפרוייקט, אספנו כסף בקופות.

ואז הגיע בחור מגודל, אני זוכרת, ובהה בנו לרגע, ואז אמר "אני לא לוקח כלום מיהודים" ומהצד השני של הרחוב היו שתי ילדות, ואחת מהן היתה קריסטינה בארון, הדוד שלה היה במלחמת העולם הראשונה, טייס. הוא היה בהמה גדולה, אמרתי לאיש "רק רגע" ואז קראתי לקריסטינה "קריסטינה, בואי לפה מהר" – היא חצתה את הכביש ואז אמרתי "האדון לא קונה ממני, נערה יהודיה, תמכרי לו את". לא יודעת אם הייתי שנתיים יותר מבוגרת הייתי מעזה לעשות את זה.
יש לי זכרון מאוד מאוד טוב, גם מאותו יום ראשון, בלאדי סאנדיי, באלטונה.

אז היינו מיום שבת ברליגן, היה שם את פסטיבל הורדים, גם חברת ילדות שלי היתה שם. ההורים שלי ושלושת הילדים, היינו צריכים לחזור משם בערב וזה היה נורא קשה, אז אבא שלי לקח מונית מרליגן, ואני זוכרת טוב את נהג המונית אומר: "אם לאדון לא אכפת, אני לא נוסע דרך אלטונה, יש מהומות בין קומוניסטים ונאצים שוב". אז אבא שלי ענה לו "למען השם, סע הכי קרוב שתוכל". ואני לא יודעת איך הוא נסע, אבל אני זוכרת ששמעתי יריות.

ואז בראשון לאפריל 1933 בא הבום הגדול. הנאצים תפסו את הבית ונאלצנו לעבור לקומה החמישית. ואז נאמר לנו שאנחנו יוצאים לחופשה ונועסק שוב [קטע לא ברור. ל.א.]. סיפרתי על זה במאמרים, וכך זה היה.
ואז מצאתי עבודה ברובינזון [בית כלבו בהמבורג. ל.א.] למשך שנתיים. ואז ב35 גם רובינזון נסגר, אבל, אני חושבת שזה היה קצת יותר בשבילי, הייתי עוד איזה חצי שנה ברחוב ריינגור בבית ספר לעבודות בית, והייתי יותר גדולה מכל הנערות, רק כי אבא שלי לא חשב שאי פעם אוכל למצוא בעל בקיבוץ שכזה [מחנות ההכשרה, באחד מהם כבר היה אחיה, רולי, במטרה לעלות לפלשתינה. ל.א.], כן, אבא שלי היה וולקסמן גרמני. פלשתינה תמיד היתה בדיחה עבורו: "ילדתי, הגמלים יאכלו אותך שם".

upa

1935, הפעם הראשונה, שאני ובעלי נפגשנו, זה בהחלט היה פה בגינה. ובחור צעיר מ kiel אמר: "תגידי, את רוצה להיות בקיבוץ?" ואני עניתי: "כן…"[קטע לא ברור. ל.א.] "… קולגות, חברים, להתראות".
ובעלי שכב על הדשא, ואז אמר הבחור: "זו חברה שלי, ברברה שלי, כשהיא תסיים שנה בקיבוץ תוכלי להחליף אותה, יש לכם מקום אחד לעוד נערה?" ואז בעלי הביט בי ואמר: "כן, אנחנו צריכים לבדוק את זה".
ואני כבר הייתי רשומה לקיבוץ Westfalen, שהיה, כמובן, רחוק מהבית, זה היה חלק מכל עניין ההכשרה [החניכים היו צריכים להיות במחנות הכשרה רחוקים מהבית, כחלק מהתנאי, אך מחנה זה היה בהמבורג. ל.א.]

אחר כך הגיע טלגרם, שעוד יש לי, הישר לרולף באלטונה, שממוען אלי ובו נכתב: "הכל סודר ואת יכולה לבוא".
הייתי באותו הזמן בבית הספר לעבודות בית, ואבא שלי לא רצה שאלך לקיבוץ אבל ככה בעצם הכרתי את בעלי".

ואז היתה פגישת חברים באיזה ערב, וביקשו שנגיע בשמונה, כך הוא גם רצה, אז הלכתי לשם, ואז הם אמרו לו: "לא, קודם באות שתי בנות מנירנברג, ואחר כך נראה", ובאחת עשרה וחצי בלילה, הוא התפרץ פנימה ואמר: "היא מצטרפת אלינו, היא בת זוגתי" – וזה היה טוב כמו אירוסין אז, והם ענו לו "אידיוט זקן, למה לא אמרת את זה כבר בשמונה?".

היו הרבה חדרים בבית, אני לא זוכרת כמה אנשים היינו, שמונה עשרה, או עשרים. הבנים ביחד והבנות ביחד, והיו לנו חדרי ישיבה, מטבח, מקלחת.
זה היה בית יפה. היה לנו גם היכן לכבס, יש לי תמונה עם חברה כשאנחנו עושות כביסה.

הלגה ארנה במחנה ההכשרה

הלגה ארנה במחנה ההכשרה

והיה לנו פה מאחורה גן ירק גדול, והיתה ירידה ישירות מהגן אל האלבה [הנהר החוצה את המבורג. ל.א.], להתרחץ ואז לעלות חזרה. זה לא היה רחוק מהמגדלור, שעומד שם עד היום. כולנו היינו עושים זאת אחרי העבודה.

למדתי גננות, עם עוד בחורה, בבית של בנקאי יהודי מבלנקנזה, סמסון שמו, היה לו בית יפייפה וארבעה ילדים, ובגלל שידעתי גננות טוב מאוד, הייתי יכולה לטפל בכל צרכי הגינה שלהם. כל יום שבת, היינו מנקים את כל הפארק הגדול, בעיקר אוספים את העלים, ביום ראשון בערב לא הייתי מבחין בעלה אחד אפילו.
הייתי מרימה ערימות דשן עם אתים, מקלפת אספרגוס, אוספת שעועית, ואת שאר הירקות.

הלגה ארנה, במחנה ההכשרה

הלגה ארנה, במחנה ההכשרה

-למדתם עברית?

בוודאי. זאת כולם למדו. היו לנו גם שיעורי תרבות מסויימים, היינו נוסעים ווליהמהודה, זאת תמונה שאני זוכרת, היינו רק שלושה בנות בשיעורים האלו, למדנו על תנועת ההשכלה, על הקיבוצים, על פרנץ רוזנקרייז ועל משה מנדלסון למשל.

-ונהנית לעבוד?

כן, מאוד.

-ועל מה את מצטערת?

שלא למדתי יותר כתיבה. רציתי לכתוב ספר.

-ולמדתם על פלשתינה? מה ידעתם על פלשתינה?

כן, ראי, פלסטינה היתה המקום שיכול להציל אותנו. מדינה יהודית. על הבעיה הערבית לא ידענו כל כך.

-כלומר, הסתירו את הבעיה?

לא, במובן הזה לא היתה אז אז אף "בעיה ערבית". להיפך, הערבים שהיו שם כאשר יהודי פולין הראשונים הגיעו, בן גוריון וחבורתו. ואז כולם היו מאושרים למדי שם ובכך גם קיבלו עבודה וראו עד זה כמה מרגש וכל זה. אז עדיין חיו בתנאים פרימיטיביים, כדי שהיהודים שבאו לשם שיפרו עד מאוד, למרות המלריה הנוראה. אסור לשכוח את זה.

-ופחדתם?

לא, בכלל לא. להפך – אנחנו כבר התמקדו בעיקר על העיקרון של העבודה, העבודה מגינה עלינו. בעבודה אין שום בושה ורק בעבודת כפיים אתה יכול לבנות את הארץ. וזה מה שעשינו, פחות או יותר, במגוון של עיסוקים. ובמיוחד לאלה שהלכו לקיבוץ ונשארו שם. הגיעו אלינו להכשרה אנשים משם, מפעם לפעם, שבאותה תקופה כבר חיו פלסטין, "שליחים" מה שנקרא. הם באו מפלשתינה וסיפרו לנו על הארץ: מה שציפו מאיתנו, ושחיכו לנו בארץ כדי לבנות עוד.

-אז איך זה היה? נסעתם מייד לפלשתינה?

לא, התחתנתי ב -10 באוגוסט, ואני חייב להתחתן מאוחר כי היתה לי דלקת ריאות לפני. ואז היינו 10 ימים אי שם בבית הארחה קטן בלובק. אז נותרו עשרה ימים, מה שאומר שחזרנו הביתה ב -20 באוגוסט. אז היינו בבית של ההורים שלי. בחדר של אחותי שהיתה אז במינכן עם חברה, זה היה חדר לזוג נשוי כי הורי בדיוק קנו לעצמם ריהוט חדש לחדר שלהם.
ויצאנו לדרך מהתחנה המרכזית של המבורג.

הגענו לטריאסטנה באיטליה ומשם לפלשתינה. בראשון לספטמבר הגענו לחיפה.
בחיפה היינו במחנה פליטים מספר ימים, באיזור שנקרא "אחוזה", זה היה בלתי יאומן.
לאחר מכן פוזרנו לקיבוצים.

מזג האויר היה חם מדי. חם ומסריח. וזה עוד היה בספטמבר – ב16 לספטמבר. זה תמיד חם, קרה לי גם לפני שנתיים, שנחתנו בארץ, וגשר התחיל להשרף מהחום, עד שכיבו אותו הוא כמעט התרסק עלינו.

איפה זה היה?
בלוד, בבן גוריון.
אה, זה היה מאוחר יותר
כן, אמרתי, לפני כמה שנים, תמיד בספטמבר, מאוד מאוד חם.

הגלילאו מגיעה לנמל חיפה

הגלילאו מגיעה לנמל חיפה

הגלילאו מגיעה לנמל חיפה

הגלילאו מגיעה לנמל חיפה

וכשהייתם בספינה, בדרך לחיפה, לא הייתם סקרנים?
לא לא, לא הייתי סקרנית, זו היתה ספינה יפייפיה, הגלילאו, והיה לנו מסע נפלא.
כמה ימים ערך המסע?
בערך חמישה ימים.
והאם כשהגעתם, ישראל, היתה כמו שסיפרו לכם?
בטח.
ו?
זה לא הלך חלק במקרה שלי כמובן. לא יכלתי להזדהות עם כל זה. היו לנו כמובן קשיי התאקלמות. אבל בכל מקרה, אני שבאתי מבית מתורבת לגמרי, כן.
אמא שלי מתה שבעה שבועות אחרי שהגעתי לישראל. אז זו היתה פלשתינה. ב14 לאוקטובר, זו היתה התאקלמות קשה מאוד, כן.

בהתחלה היית בקיבוץ?
הגענו מייד לקיבוץ הרצליה, זו היתה התיישבות חדשה והיינו שמונה לילות שם, וזה היה פשוט נוראי בשבילי. נדחסנו שם עם מצעים לא מכובסים במיטות לא נקיות.
האנשים שישנו שם היו צריכים לשמור בלילה, אז כבר היו בעיות עם הערבים בכל מקום, הם היו שומרים על הגגות מפני היריות של הערבים. אחרי זמן קצר של שכיבה במיטה הרגשתי שדברים מהלכים עלי, אלו היו חרקי מיטה, התחלתי לצרוח בחוזקה, ובעלי שהיה בחוץ עם חברים הגיע וניסה להרגיע אותי, בדיוק כשהם הצליחו, התחילו היריות.
כל הנשים של הקיבוץ רצו כמו משוגעות אל בתי הילדים, לחפש את ילדיהם.
אחרי החוויה הזאת שום דבר לא שינה לי יותר, לא פחדתי יותר מרעש של ירי כדורים.

זה לא היה קל, אני חייבת להגיד. הרגשתי אומללה בקיבוץ. מעל הכל היה האוכל בחדר האוכל. הצלחות היו מטונפות בבוקר, והיה בצד לחם עם מרגרינה, קצת סרדינים וריבה. והכל היה ספוג שמן. אבל זה מה שהיה. וכל הזמן הייתי עצובה, והם חשבו שזה כי אני ילדה מפונקת.
ואז פגשנו במקרה חבר, שסיפר על יישוב מאוד דתי בו הוא גר, בני ברק, היום עיר גדולה. הוא לקח אותנו לחדר אצלו, ובעלי התחיל לעבוד בגינון ואני כעוזרת בית.

ואז בעלי בא הביתה יום אחד, הוא הגיע מתל אביב, עשה שם עבודה, ושאלתי אותו: "למה אתה לבוש כל כך מכובד?"
הוא היה שם במשרד ארגון "עולי גרמניה", וחיפשו שם זוג צעיר, לחדר יפה, והאישה היתה צריכה עזרה בעבודות הבית. בעלה היה מאוד מאוד עשיר, הוא עסק בכספי "ההעברה" – כספים ששולמו כדי לצאת מגרמניה.
אה, לקבלת ויזה לעליה לפלשתינה.
תעודת קפיטליזם.

היתה דרך להכנס לפלשתינה בלי אישור מהבריטים וזה בעזרת תעודת קפיטליסט. היית משלם אלף לישט והיית מקבל תעודה שכזאת. יהודי גרמניה לא יכלו להוציא כסף מחוץ למדינה אבל הם יכלו לשלם ברכוש ששלחו לפלשתינה.
אז זו היתה ההתחלה שלנו, בעלי הלך לעבודה ואני עבדתי חצי יום וחצי הייתי חופשיה, לאחר מכן התחלתי לעבוד במשרד בשעות אחרי הצהריים.

Helga and Bernard, from theur first hous in Tel-Aviv, Gordong street.

Helga and Bernard, from theur first hous in Tel-Aviv, Gordong street.

ומתי זה היה בערך?
שנת 36 – 37. ואחר כך היה לנו חדר קטן משלנו, לקחנו עם חברים דירת שלושה חדרים, עם מטבח. זה היה נהוג אז.
זה היה שינוי גדול
כן, זה יהיה נכון להגיד
ולאחר מכן, כשכבר הייתם בפלשתינה, שמעתם על מה שקורה בגרמניה?
תראי, קראנו עיתונים. והגיע המכתב מאבא שחזר הביתה מהמעצר באורניינבורג. וכך זה היה. אבי היה סוחר מעיים [נקניקים. ל.א.] כך תמיד קראתי לו, היה לו במשך שנים מקום ברציף חמש בנמל.
הוא היה צריך תמיד להוציא את הנקניקים מהחביות והיתה לו דלקת אצבעות כרונית, ואז באוקטובר, חברת הביטוח נובה מהמבורג, שלחו אותו לטיפול בבית החולים באפנדורף. הם לא הסכימו לשלם לטיפול מחוץ לבית החולים יותר, וקיבלתי מכתב משמח מאבא ב6 או 7 לנובמבר שהוא בקרוב הוא ישוחרר והם היו מאוד נחמדים אליו, ושהכל בסדר איתו.
רק לאחר מכן הבנתי שלפני המעצר, באותו טיפול בבית החולים, הזהירו אותו ואמרו לו "מר ברוך, אנחנו לא משחררים אותך וכותבים שאתה עדיין חולה, יש מהומות נגד היהודים כרגע". אבל בגלל שאחותי בת ה19 היתה לבד בבית, אחי היה כבר בברלין, הוא לא רצה להשאיר אותה לבד. באותם הזמנים זה היה שונה. נערה צעירה לבד? אז הוא ביקש להשתחרר. הו, יומיים לאחר מכן הוא נעצר.
הוא הגיע לאורניינבורג ב18 לנובמבר, והיה חייב לעמוד שם בעירום למשך שעות, הוא וכל האחרים כמובן, והיה שם קפוא. כשחזר הוא היה חייב לחזור לבית החולים. כמעט נאלץ לעבור כריתת ידיים. אני יודעת על אדם אחר, מאוד מפורסם בהמבורג, שנאלץ לעבור כריתת אצבעות בשתי הידיים בשל כך.

-ואבא שלך הגיע מאוחר יותר גם לפלשתינה?

לא, הוא מעולם לא רצה.

-אבל ניסית להביא אותו?

רציתי להביאו. אחותי כתבה לי אחר כך "רק את יכולה לעזור לאבא, שלחי בקשה". ישר הלכנו למשרדי ההגירה בפלשתינה, אבל הוא כבר לא היה צעיר. לא לקחו אנשים בגילאים האלו.
ואז הוא כתב לי שהוא ניסה וניסה ולא מצליח להשיג אישורים. הוא נשק לגיל 60, נולד ב1887, ובשל כך הוא לא היה מתאים להגירה.

ולאחותי חסרת המזל, היתה אפשרות להגר ללונדון, יש לי דודה שם, עד לפני שנתיים, היא היתה בת 94 והיא שלחה בקשה שתבוא אליה. היא היתה ציירת ופסנתרנית, אמרתי לך כבר. והיא חיכתה רק שיגיעו הבגדים שלה מהחייט, אבל אז, באותו היום פרצה המלחמה.
ואחרי שפרצה המלחמה אף אחד לא יכל לצאת יותר.
היו כאלו שיכלו, אבל רק אלו בעלי אזרחות זרה.

למשל משפחת כץ מאלטונה, שם הם חיו נראה לי. הבת שלהם הצליחה להוציא את ההורים, בגלל שהיה להם דרכון דרום אפריקני. הם הוחלפו עם הגרמנים בפלשתינה, אלו מהמושבה שרונה, היו כמה מושבות כאלו אז.

-ואחיך במחנה ההכשרה, אחרי 1938?

לא, אחי היה שם אפילו ב41, עד 43 בברלין בפורסטוולדה.

-כן, ומה קרה שם?

לא היו הרבה מחנות כאלו כבר אז. זה היה מחנה חקלאי גדול, והם כבר היו בעבדות, הנאים לקחו את משכורותיהם, אבל אני מניחה שאתה עובד כל עוד אתה יכול.

-אחיך נשאר שם?

כן, הוא נשאר שם עד הסוף.

Helga Arna

התמונות שצולמו לפני אותו ראיון

 

20130914_170907

Thanks to Tim Evelyn Kremer for the help

Download the interview in German

פוסט זה פורסם בקטגוריה Hebrew, Uncategorized, הווה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.