הבנאליות של הזעזוע – הרצח של מריון ברוך בגטו מינסק

"מר רובה מאובחן כאישיות עם סדיזם מיני פתולוגי"

הביטוי "הבנאליות של הרוע" לא מתאים לסיפור הזה. אין בו שום דבר בנאלי; מלבד התייחסותן של הרשויות למקרה בדיעבד.
לא ידעתי ולא הייתי מוכן למה שגיליתי באותו יום בארכיון המדינה בקרלסרוה שליד שטוטגרט. חשבתי שאני כבר חסין לכל הסיפורים האלה. לאחר מכן, היה לי ברור – זוהי לא בנאליות. בהרבה מהמקרים, הייתה זו תקופה שנתנה ביטוי ושגשוג לסאדיסטים מתעללים, שונאי אדם, שונאי עצמם. הבנאליות מתבטאת לפעמים בעובדה שככל שעובר הזמן, אנחנו מתייחסים לטרגדיות המצלקות האלה כאל סיפורים היסטוריים. הבנאליות היא בהתייחסות המשפטית הקרירה והפורמלית שנעשתה בשנים שאחרי מלחה"ע ה-2. הבנאליות של איך שאנחנו משווים כל ביטוי של פאשיזם, היום, לאירועים כמו אותו קיץ בשנת 1943 במחנה מינסק.
זה מרתיח אותי, הקלות שבה אנחנו משווים כל דבר לשואה, לנאצים, לקורבנות.

מריון ברוך

מריון ברוך הייתה נערה רגישה. אמנית מיוחדת ועדינה. היא ניגנה על פסנתר, ציירה ויצרה בכישרון רב כרזות תיאטרון, אופנה, ציורי אמנות.

מריון הייתה נערה שחלמה על אהבה ובו-בזמן צחקה על היותה לבד. פעם אמרה לאחותה הגדולה הלגה:

"אני תמיד מחפשת את הבלתי אפשרי בבנים".

Marion Baruch

מריון ברוך היא אחותה הצעירה של סבתי, הלגה ברוך. סבתי היגרה לארץ ישראל בשנת 1936 ומריון, שנשארה עם אביה בהמבורג, גורשה יחד איתו לגטו מינסק.

במשך שנים ידענו במשפחה כמה פרטים תמציתיים על הירצחה של מריון במחנה הריכוז מינסק:
מריון ציירה שלט מקושט – "ברוכים הבאים" – לכניסה לצריף בגטו. בשלב מסוים הופיע קצין ושאל מי צייר את השלט. כאשר הודתה מריון שזו היא, הקצין לקח אותה לבית הקברות וירה בה.

הסיפור ככל הנראה נודע לנו על ידי עדות של היינץ רוזנברג, שכתב על הנושא גם בספרו. כנראה שמועה מפה לאוזן – היינץ מספר שאחיו שהיה מיודד עם מריון סיפר לו זאת.

תחילת הסיפור

אבל בשנה האחרונה התגלה סיפור אחר במקצת… האמת הייתה קבורה הרבה שנים תחת ערימת מסמכים ותשלילים בארכיון המחוזי של באדן-ווטרמברג, בעיר קארלסרוה.

באחד מביקורי במוזיאון "הטופוגרפיה של הטרור" בברלין שאלתי כהרגלי, אם יש ארכיון במקום. הארכיונים בגרמניה עשירים במידע אך לא חולקים מסד נתונים, כך שבכל ארכיון יש סיכוי למצוא 'אוצר', שלא ידעת על קיומו.
הרצתי במסד הנתונים מספר שאילתות בנושא מריון, לפתע מצאתי את הציטוט הבא:
"פסק דין:
…בנושא הרצח של מריון ברוך, הנאשם הגיע למגוריה לאחר שנודע לו על יחסיה עם לא-יהודי במחנה. הוא פקד על הנהג הלטבי שלו לקחת אותה לבית הקברות ולירות בה".

מה שלא ידעתי בשלב ההוא זה עד כמה הסיפור הזה רחוק מהסיפור האמיתי שעוד אגלה בהמשך.

רובה

אדולף רובה נולד ב-18 במאי 1896 בקארלסרוה. הוא התגייס למשטרה והתקדם מהר בסולם הדרגות באס.אס.
לאחר המלחמה נעצר על מעשיו בגטו מינסק, נחקר ונשפט בקרלסרוה.
כאשר נעצר ב-1946, הוא הכחיש שהיה בדרגת רס"ר (Master sergeant) – רק לאחר שאשתו נשברה בחקירתה והצביעה על דרגותיו מסדר זיהוי דרגות, הוא הודה וטען שזו הייתה דרך פרוצדורלית כדי לפקד על מחנה, לא יותר. עוד טען כי לתפקיד לא הייתה משמעות.

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

כאשר חיפשו הגרמנים בחסות ה"כובש" האמריקאי עדים למעשיו של א"ר בגטו מינסק, הם פירסמו בעיתונים וגם ברחבי ארה"ב קול קורא למי שיש לו מידע או עדות.
והעדויות זרמו.

תיקי החקירה והמשפט של אדולף רובה

בברלין הגעתי לגזר הדין. לסוף הסיפור. הוא שינה לגמרי את מה שידענו, אבל היה רק קצה חוט. ההיגיון אמר שאם יש גזר דין – יש עדויות ויש קטגוריה וסנגוריה. יש סיפור שלם שסופר על סופה של מריון. על ימיה האחרונים של הילדה הנפלאה הזאת. סיפור שעלינו לדעת.

כמעט שנה לאחר גילוי גזר הדין אי שם בארכיון ברלינאי, לאחר איתור המסמכים הנ"ל, הגעתי לארכיון עם חבר שסייע לי במחקר, במטרה לעבור על מאות עמודים נייר מצהיבים, ולאחר מכן גם על מאות עמודים שנסרקו לתוך תשלילים ישנים.

היינו הראשונים שפתחו את התיקים, שבעים שנה לאחר שנסגרו.
עדויות, חקירות, מכתבים (אפילו המכתבים בין א"ר לאמו ואשתו תוייקו), פרוטוקולים של בית המשפט, ערעורים, הזמנות אוכל, תקציב, צווי חיפוש ומה לא. הרוב בגרמנית, חלק באנגלית.
מסמכי המעצר, החקירה, האבחון הפסיכיאטרי, המשפט, הזמן בכלא, הערעור ולבסוף גם השחרור – של המפלצת הזו.

התחלנו לעבוד.

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

Adolf Rube's invastigation

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

גירוש יהודי המבורג

החל משנת 1941 גורשו יהודי המבורג לגטו מינסק.
זוהי עדות ממשפטו של א"ר, על ידי אחד מניצולי הגטו:

"בדירה קטנה בגטו היו לנו דרגשים מעץ. כל הריהוט מסביב היה מרוסק על הרצפה. הכל היה על הרצפה: ספרים, בגדים, כלי מטבח. בכל עבר, כתמי דם. הבנו מיד שכאן אנשים מושמדים. נרצחים.

בערך 7,000 איש הגיעו מגרמניה. היינו במשלוח הראשון שמנה כאלף יהודים מהמבורג. המשימה שלנו הייתה להכין את הגטו בשביל האחרים; הגברים ניקו את השיחים הקוצניים, הנשים ניקו את הדירות, הילדים הביאו מים מהבאר. חומרי ניקיון לא היו לנו.

מעט אוכל ניתן לנו. מי שאכל רק את הכמויות האלו, מת ברעב. היית חייב למצוא דרכים להשיג אוכל ולפעמים היית פשוט נורה תוך כדי.
למפקד הגטו שלנו קראו אדולף רובה. חלק סיפרו שהוא לא עמד בפני נשים יהודיות צעירות."

מריון ואביה גאורג גורשו בשנת 1941 מהמבורג למינסק.

רצה הגורל, ודווקא נערה זו, מריון, בחייה הקצרים, אולצה לחיות תחת פיקודו של תת האנוש הזה, שמספר שנים לאחר שרצח אותה נכתב עליו התיאור הבא על ידי הפסיכיאטר שהיה אחראי עליו בחקירתו ותקופת מעצרו:

"אדולף רובה מאובחן כאישיות עם סדיזם מיני פתולוגי"

לא"ר הייתה אובססיה לנשים צעירות. אקדים ואומר: אין שום עדות שאנס אף אחת מהנשים בגטו. יש עדויות על יחסיו עם זונות. הוא היה נשוי, אבל הזוג רובה לא הביא ילדים לעולם. הייתה לו אחות אחת. ככל שקראנו ונחשפנו לעוד פרטים עליו, גילינו שנאת נשים. הוא שנא נשים.

רוב העדים מגטו מינסק זוכרים את חיבתו לנשים צעירות יהודיות. חיבתו לרצחן. בעשרות. בעירום.
הוא היה מורה להן להגיע לבית הקברות, להתפשט ולצעוד לאיזור הקבורה בעירום, ואז היה יורה בהן בעצמו, באקדחו.
יום אחד החליט לשלוח את צוות עובדות הגן לבית הקברות. הוא הורה גם להן להתפשט, להשאיר את הבגדים בבית הגן, וירה בהן. מספר עדים סיפרו את אותו הסיפור.
את הבגדים היה שולח לבית היתומים בעיר השכנה.

הרמן האופטמן מעיד:

"קיבלו הוראה שעל 16 נשים צעירות לרוץ לבית הקברות. כחשמלאי, עבדתי קרוב למקום וראיתי הכל: הוא ירה בהן"

הרצח

כאמור, מריון היתה נערה מוכשרת מאוד. בכל העדויות על המקרה היא מוזכרת כ"ציירת היהודייה" או "האמנית מריון ברוך" – אף שם אחר לא מוזכר על ידי העדים בצירוף מקצועו. היא הייתה ידועה בגטו בשל כשרונה. ככל הנראה הייתה אדם שלא ניתן היה להתעלם ממנו, כמו כל משפחתה (על רולי אחינו ניתן לקרוא כאן).

למריון ניתנה רשות לצייר על קירות בתי הגטו באופן חופשי. א"ר מציין בעדותו שפגש בה לראשונה כאשר ערך סיור בשטח הגטו לאחר שהתמנה למפקד השומרים וראה אותה מציירת על אחד הקירות. אחד האסירים אמר לו שמריון מציירת גם אנשים בגטו ושאל את המפקד החדש אם ירצה שתצייר גם אותו. לפי עדותו, אמר א"ר שאין לו רצון בכך.

חברתה הטובה לחדר, מרגוט אאופרכט, מעידה על אירוע שהתרחש מספר חודשים לאחר מכן, בקיץ 1943:

"חברתי הטובה מריון אולצה לצייר את א"ר. אמרתי לה שלא תעשה זאת אבל היא לא יכלה לסרב לפקודה. לאחר שציירה, הוא הגיע. הוא ביקש ממנה להיכנס לאוטו שלו. כשחזר, היא לא הייתה באוטו. שמעתי לאחר מכן שירה בה".

אדגר כון, שעבד בבית הקברות, העיד:

"מריון אולצה ללכת ברגל, עירומה, בקור של מינוס 30. היא הלכה כך מאיזור הכנסייה, הועמדה מעל הקבר והוא ירה בה באקדחו".

החקירה והמשפט

מסמכים על מסמכים של חקירות, עדויות, האשמות, הגנה.
כל העדים מגטו מינסק זוכרים את מקרה מריון ברוך, חלק מעדות ראיה וחלק רק ידעו על הסיפור. מריון מוזכרת בשמה ומקצועה בכל עדות.

במסדר הזיהוי, הגישו לעדים עמוד עם חמישה תצלומים. כולם זיהו את רובה.

"הגשתי לעד את התמונות. מרטין שטוק אמר מייד – 'זה הוא!' והצביע על שורה מספר שלוש. בלי להביט פעמיים" כך ציין החוקר בפרוטוקול.

Generallandesarchiv Karlsruhe, 465 h No. 10378, Leaf 55th

בחקירתו, כאשר נשאל על הרצח של מריון, התייחס אליה א"ר כ"die Baruch" "הברוך", "ה" בלשון נקבה, דרך הנהוגה בדרום גרמניה בדרך כלל לדבר על אנשים בשמם כאילו היו חפץ: השולחן, הכסא, הבן גוריון.

מן החקירה:

חוקר: "האם צולמת?"
ר': "לא, לא צולמתי".
חוקר: "האם ציירו אותך?"
ר': "לא, גם לא. אני יודע שזו הייתה השמועה. אפשטיין, היהודי, סיפר לי שיש נערה יהודייה, שמציירת אנשים מאוד טוב. אמרתי לו שאין לי שום עניין בכך ובכך נגמר העניין.
חוקר: "האם ראית את הנערה היהודייה?"
ר': "כן, שמה היה ברוך. היא נורתה על ידי הנהג הלטבי"
חוקר: "היית שם?"
ר': "לא, לא הייתי שם"
חוקר: "למה הוא ירה בה?"
ר': "אין לי מושג. היא הייתה שם…"
חוקר: "האם הייתה לך מכונית במינסק?" (לפי העדויות, ר' הכניס אותה למכוניתו, לפני שרצח אותה. ל.א.)
ר': "לא הייתה לי מכונית"….

ר': "לא היה לי שום קשר לירי. אני לא יריתי בהברוך"
חוקר: "בכמה אנשים כן ירית?"
ר': "לא יריתי באף אחד"

From the Generallandesarchiv Karlsruhe

א"ר הכחיש שירה במריון. הוא לא היה עקבי. פעם האשים את מפקדו שפקד עליו לירות במריון כי היו להיחסים עם גבר לא יהודי. פעם על שגנבה ציוד צבאי (צבעים, לצביעת הקירות) ולבסוף התייצבה גרסתו על כך שבא לעצור אותה בשל יחסיה עם אסיר לא יהודי, וביקש מהנהג שלו שייקח אותה לבית הקברות ויבצע את העונש.

על עשרות החולים שרצח בבית החולים של הגטו. על מאות הנערות הצעירות שרצח באותה שיטה, בעירום, בקור, עם אקדחו, בבית הקברות, רובן בגילאי העשרים – קיבל א"ר מאסר עולם ועוד 15 שנים.

הוא ערער לבית המשפט על העונש. כתב מכתבים לכל מי שרק יכול היה. טענות מבוזות וחסרות טעם. ערעורו נדחה.
בערעור טען עורך דינו:

"לא היה לו שום קשר לרצח ארבעת הנערות בבית הקברות…
לא היה לו שום קשר לרצח התינוק ואמו בבית הקברות…
לא היה לו שום קשר לרצח מריון ברוך, הוא שמע על כך מאוחר יותר…"

וכן הלאה.

לבסוף, שוחרר בשנ1972 לאחר מספר שנים בודדות. כאשר הוא ממשיך לקבל פנסיה מהמדינה. הוא מת חופשי בביתו בקרלסרוהה.

המבורג

בכל אותן שנים לא היו יחסים דיפלומטים בין ישראל לגרמניה. סבתי, אחותה של מריון, חיה בתל אביב ולא ידעה דבר על המשפט של מפקד הגטו או על גורל אחותה – כלום.

עד יום מותה, לא ידעה סבתי את הסיפור, התעלומה לא נפתרה. המשפט התנהל ונגמר הרבה שנים לפני. משנות ה-60 היא חיה בהמבורג בזמן שהרוצח חופשי, חי ומתגורר כמה מאות קילומטרים ממנה.

ואולי טוב שלא ידעה.

אין שום בנאליות של רוע במה שקרה באותו קיץ של שנת 1943, מדובר בסאדיסט שונא נשים מחורבן. גם נאצי בנוסף לכל. אין שום צדק במה שקרה באותם משפטים של 47, והרווזיה של שנות ה50.

עם שותפיי למסע ההיסטורי הזה יש לי חילוקי דעות; האם כדאי ששמו יוזכר? האם כדאי להפוך את זה לסיפור של רוצח סאדיסט, ולא סיפור של מכונת רצח משומנת של אלפים או מיליונים של משתפי פעולה? האם רצח אינדיווידואלי לא מפחית ממה שחשוב בסיפור השואה: הרצח ההמוני, השיטתי? האם זה מפחית מאחריות הקבוצה?

ובכל זאת, בחרתי לספר את סיפורה של מריון. סיפורן של בנות המבורג. סיפורה של קהילה, שרוב בנותיה הצעירות, מתו כך.

הסיפור הזה מאיר על נושא חשוב שמקבל תשומת לב רק בשנים האחרונות, וחשוב שנדגיש אותו: בכל מקום שבו יהיו נשים, גם תוך זוועות המלחמה כשנראה לנו שהנורא מכל נעשה לבני האדם – אם יש נשים, הן יסבלו יותר. העניין המיני יהיה שם ויהיו מי שידעו לנצלו.

תודות

תודה לאיילת מוהר על העריכה הלשונית והתמיכה.
לליאת בר-סתיו על הייעוץ וההתייחסות המיוחדת לנושא.
תודה לשותפיי לדרך, רודיגר ומימי.
תודה לאוליבר הורל על העזרה ביום הקשה ההוא בקארלסרוה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Hebrew, Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.